פסק-דין בתיק עפ"ת 25473-07-11

לפני ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה, (להלן - "בימ"ש השלום"),אשר ניתה ביום 16.6.11 על ידי השופט ש. יצב בתיק תת"ע 1843-07, ( להלן - " התיק העיקרי").

בימ"ש השלום דחה את בקשת המערער לחשב תקופת הפסילה שהוטלה עליו בתיק העיקרי מיום מתן גזר הדין, קרי, מיום 23.6.09.

על החלטה זו מופנה הערעור שבפני.

המערער הובא לדין בתיק העיקרי בבימ"ש השלום בגין עבירה של  נהיגה בשכרות, הוא הודה ביום 1.12.08 והצדדים טענו לעונש ביום 23.6.09 ובימ"ש השלום הטיל על המערער את העונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל, הפעלת עונש פסילה של 3 חודשים בחופף,  מתקופת הפסילה בפועל נוכה חודש פסילה מנהלית, כשיתרת עונש הפסילה תצטבר לכל עונש פסילה אחר, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן 4 חודשי פסילה על תנאי לשלוש שנים.

עובר לגזירת דינו של המערער, הגיש בא כוחו בחודש יונ' 2009 או בסמוך לכך בקשה  הנתמכת  בתצהיר המערערשנערך ביום 15.1.09 ובו ביקש לפסול אותו עד תום ההליכים, כאשר בתצהיר נאמר כי:

" 1. ...............

2. הנני להצהיר כי בתאריך 5.2.08 נפסלתי מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים מתאריך 9.10.08 ועד לתאריך 9.1.09 וזאת על ידי משרד הרישוי.

            3. הריני להצהיר כי בתאריך 9.10.08 הפקדתי את רישיון הנהיגה .

            4. בנוסף הריני להצהיר כי לא קבלתי רישיון נהיגה חדש בתום תקופת הפסילה.

 5. מאחר והורשעתי בתאריך 1.12.08 עי" כב' בימ"ש לתעבורה בחיפה בתיק תת"ע1843/07, הריני מבקש להפקיד את רישיוני ע"ח ימי הפסילה ומאחר ואין בחזקתי רישיון נהיגה מבקש להסתמך על תצהירי זה".

בימ"ש השלום לא קיבל את בקשת המערער לפסילתו בטרם גזר את דינו ועל כן במסגרת גזר הדין קבע כי עונש הפסילה יצטבר " ..... לכל תקופת פסילה שעל הנאשם לרצות ותחושב רק מיום הפקדת רישיון הנהיגה במזכירות בימ"ש ובלבד שפסילות קודמות להן נידון הנאשם - רוצו.".

יוער כי ב"כ המערער טען בעמ' 12 לפרוטוקול בימ"ש השלום במסגרת הטיעון לעונש כי לאחר שהמערער נפסל מנהלית על ידי רשות הרישוי הוא הפקיד את רישיונו שם ומאז אין בחזקתו רישיון נהיגה ואף לשם כך הגיש לבימ"ש השלום תצהיר.

המערער ביקש לחשב את תקופת הפסילה מיום גזר הדין, תוך שהוא מפנה לתצהירו, בקשה שנדחתה על ידי בימ"ש השלום.

המערער הפנה לתקנה 557ה לתקנות התעבורה, [נוסח חדש], תשכ"א 1961, ( להלן - " התקנות"), וטען כי יש לחשב את תקופת הפסילה מיום גזר הדין וכי חישוב על פי שיטת בימ"ש עלולה להביא לתוצאה לא צודקת של פסילה בפועל למשך 4 שנים.

ב"כ המערער הפנה גם כן לטיעוניו שהמערער אינו נוהג מאז שהפקיד את רישיונו ברשות הרישוי מעת שנפסל על ידיה וכי מאז הוא לא ביקש ורשות הרישוי לא הנפיקה לו רישיון חדש.

המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות תוך שהיא מפנה לרע"פ 8317/10 מאיר כהן נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 8.2.11), ( להלן - " פס"ד כהן"), ואל חוות דעתה של השופטת חיות ובמיוחד לאמור בעמ' 11 שם כתבה:

" בסוכמו של דבר ובהמשך למה שנפסק בעניין ביטון, נראה לי ניתן וראוי לפרש את הוראת התקנות 556 ו- 557 (א) לתקנות התעבורה באופן שהחובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רישיונו בבית משפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרישיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע  לפסילה הנוספת. עוד אני סבורה כי ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרישיון שהפקיד כאמור (והנוהל בעניין זה לא הוברר כל צרכו), עליו לבצע תחליף הפקדה (כפי שאכן ביצע המבקש במקרה דנן ביום 8.4.10) ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך.".

מהאמור לעיל ביקשה המשיבה ללמוד על המקרה שבפני ולהסיק כי החלטת בימ"ש השלום נכונה ואין מקום להתערב בה.